ניים דרופ היא אירוע סביב הרגעים בהם מוסיקה הופכת לסאונדטרק של החיים שלנו. או שאולי המוזיקה היא רק תירוץ?

תשעה פרפורמרים עם בנק של רגעים מכוננים שקשורים קשר הדוק וכמעט בלתי רצוני למוסיקה מנסים לדבר את החיבור בין הפצע למנגינה שלו. מנינה סימון לצ׳ארלי מגירה, מטכנו לרחמנינוב, מבלדות ספרדיות לירושלים של זהב, מ״יובל אם זה נגמר זה חבל״ ל״הבן של ארז נץ שים אינפקדט״.

מוות ופרידה, התאהבות ואכזבה, זיונים ומסעות אבירים - לחיים של כולנו יש פסקול. ייחודי, חד פעמי, צרוב, בלתי נשלט וחד משמעי. המסע של ניים דרופ הוא לדבר את החיים, הכי אישיים, עדיין מדממים, דרך המוזיקה שתמיד הייתה שם, שפתאום צצה שם, שתמיד תיקח לשם בחזרה - כמו ריח מהילדות, כמו אוכל של אמא….

לכל פרפורמר יש את מאגר הסיפורים והשירים שלו - אך בכל ערב סדר השירים משתנה. יותר מזה, המשימה של כל פרפורמר היא תמיד להמציא את הסיפור מחדש, לספר אותו אחרת, בתזמון אחר, בתזמור אחר, בפעולה בימתית אחרת, בדימוי אחר, לצד סיפור אחר. לפעמים זה מונולוג, לפעמים חלק מסצנה המונית, לפעמים הסיפור הוא שבריר ולפעמים הוא עשרים דקות מתוך האירוע. החקירה הפרפורמטיבית היא למען החד פעמי, האמיתי והבוער. דברים נאמרים אך ורק כשהם חייבים להאמר…

יוצר: ג'ייסון דנינו הולט

פרפורמרים יוצרים: מיכאלה אלקין, אדו טורול, ג׳וש וולפרד, מיה לנדסמן, יעל מור, שחר נץ, אשר רט, אורי שפיר וג׳ייסון דנינו הולט

בכניסה וברחבה: רן לשם ועומר אלשייך

דרמטורגיה: נטלי צוקרמן

הפקה: עומר אלשייך

חלל: אורי זמיר

אור ואובייקטים: יאיר ורדי

עיצוב: מתן שליטא

צילום חזרות : קורל דביר ותמר אברמוביץ


מתוך ביקורת מאתר ״הבמה״ :

״ניים דרופ״ היא יצירה חדשה של ג׳ייסון דנינו הולט שבהגדרתה הראשונית כ״מופע להקה ללא נגנים" מנסה לשים אצבע על הרגעים שבהם מוזיקה נעשית לפסקול של החיים שלנו. היא על החיים דרך מוזיקה. על נינה סימון וצ׳ארלי ורחמנינוב טו ניים דרופ א פיו - והיא בין המופשט לבשרי.״

מה שקורה בקונצרט המיוחד הזה הוא מהלך של עיבוד אמנותי של סדרת וידויים אישיים מהכבד אל הקל, של קבוצת הפרפורמרים יוצרים שדנינו הולט כינס לצידו - מיכאלה אלקין, אדו טורול, מיה לנדסמן, יעל מור, שחר נץ, אשר רט ואורי שפיר. כל אחת ואחד מהם יוצרות/ים תמונות שקשה להימלט מהן ולשכוח את מה שהעיר את הזיכרון.

המעניין והמיוחד באירוע זה שהוא מזקק ומזכך סדרת מופעים קודמת שהוא יצר תחת הכותרת ״לא מכניסה את לבית״ (ובהמשך למקומות אחרים) שבהם הוא וקבוצת שחקנים, וגם הקהל שסבב אותם, יצרו סדרה של וידויים קטנים, זיכרונות שניעורו מפתקים שפוזרו בנדיבות ומתוכם נשלפו המפתחות לתיבות הווידוי.

המופע הוא יצור ייחודי מרגע הכניסה, כאשר הפרפורמרים כבר רוקדים, זועקים ולוכדים את העין והאוזן הנדהמות מהשפע הצבעוני הנזרק עליהם. בהמשך בכוריאוגרפיה, במשחק ובווידויים - נלחשים או נצעקים - הפרפורמרים צוברים אישיות עצמאית מהקבוצה, אבל ממהרים לשוב ולהתחבר, ממש כמו שדנינו הולט, המפקח עליהם ועל המחשב בפינת הבמה, יקום ממקומו מעת לעת, יצטרף אליהם ויתרענן.

זו חוויה מיוחדת ונדירה שבעירה היא ביטוי מובהק ליצירתיות שאיננה מסתפקת במוסכם ובמוכר אלא יוצרת מוסכמות והיכרויות חדשות. תאמרו שאלה רק אימפרוביזציות, אבל זה הרבה מעבר לכך. יש ביצירה אמת אנושית מהותית שאיננה זקוקה לתירוצים, אבל כשהיא באה כאמנות טוטלית היא אוחזת בצופה ומטלטלת אותו. עד כי בסיום, כשנפתחים שערי הכניסה מהקהל אל הבמה, גם כבד גוף כמוני מתוודה על תשוקה להיות שם איתם. בריקוד עד כלות הנשימה.

לצערי, המופע נועד לשש הופעות בלבד שהיו בתיאטרון הבית שבסטודיו ניסן נתיב ביפו, וזה בהחלט לא הוגן כלפי רבים ממעריצי עבודותיו של דנינו הולט, ובהחלט לא הוגן לצמד המארחים - המפיק עומר אלשייך והשוער רן לשם, הדרמטורגית נטלי צוקרמן, והמעצבים יאיר ורדי, מעצב האור והאובייקטים המעשירים את החוויה בחלל שעיצב אורי זמיר.

אני מקווה כי בשובו של דנינו הולט משלושת חודשי הכנת יצירתו הבאה בחו״ל, הוא יאות לחדש את הניים דרופ הנפלא הזה ולו גם לשש הופעות נוספות.